מלות הנצחה מאת אמנון רוטר, חבר קרוב ועמית לעבודה

מלות הנצחה מאת אמנון רוטר, חבר ועמית רב-שנים לעבודה של יפה במשרד השיכון. הדברים נאמרו במפגש זום בו נכחו רבים מחבריה ועמיתיה לעבודה, שהתקיים במהלך השנה הראשונה לפטירתה.

בשנה האחרונה בחייה של יפה ז"ל, היינו נפגשים, אחת לשבועיים, במתנ"ס גורדון, במסגרת "קפה בצוותא". יפה הייתה אחת הוותיקות בקבוצה. תמיד החלפנו רשמים.

בחודש אפריל היא שלחה בווטסאפ ברכה ליום הולדתה של שוש, ומאז לא נפגשנו. היא לא הגיעה למתנ"ס. זה היה משונה, אך לא חשבנו על דברים גרועים עד להודעה בווטסאפ הקבוצתי שיפה חולה מאד ונמצאת בבית חולים. לא ידענו פרטים, אך התפללנו לשלומה.

בערב ראש השנה קיבלנו את הבשורה המרה על פטירתה. היינו המומים, כואבים ולא מאמינים.

יפה החלה עבודתה במשרד בשנת 1971. אחרי 40 שנים פרשה לגמלאות. היא הייתה אחת מהוותיקות במשרד, והכירה אישית את כל העובדים שאט אט פרשו לגמלאות.

היא מלאה במשרד תפקידים שונים: באמרכלות, לשכת מנהל המחוז ובפרוגרמות. במרבית השנים עבדנו יחדיו.

העבודה הייתה חשובה ליפה, אך תמיד החברים בעבודה, המשפחה והגמלאים היו חשובים יותר.

ליפה הייתה היכולת לתת לכל אחת ואחד תשומת לב ותמיכה. הייתה לה סבלנות אין קץ ואורח רוח להקשיב, לתת עצות והיא אף התברכה בהרבה מעשים טובים.

אציין שני מקרים מתוך רבים שעלו בזיכרוני:

במקרה הראשון נודע לנו כי בת של אחת העובדות לקתה במחלה קשה. העובדת, מבוגרת בגילה, חד הורית וניתן לומר בודדה, סיפרה על המקרה ליפה כעמיתה ולא כחברת וועד. מאותו הרגע יפה לא הניחה לה להתמודד לבד.

היא ליוותה אותה חודשים ארוכים בעבודה ובביתה, תמכה בה ועזרה לה מול המוסדות השונים, הייתה אוזן קשבת ומעודדת. הבת נפטרה, העובדת פרשה, אך יפה התמידה בקשר האישי חודשים ואף שנים לאחר מכן עד שהעובדת הלכה לעולמה.

במקרה השני, מדובר בעובדת שהסתגרה בתוך עצמה.

ליפה, שנחלצה לעזרתה והצליחה לרכוש את אמונה, התברר כי קיימת בעיית אלימות במשפחה.

עם תושייה רבה היא התחברה אליה אישית וליוותה אותה חודשים רבים עד לפתרון הבעיה. כל זאת בתקופה שלא הייתה מודעות לנושא.

יפה ז"ל תמיד חיפשה את הדרך לעזור לאחרים ולעסוק בהתנדבות.

האמת שזה עניין אותה יותר מהעבודה המשרדית המשעממת.

ליפה קראו במשרד גם "הרבנית" משום שנושא הדת היה חשוב לה. עיקר דאגתה הייתה לשמור עד כמה שניתן על הכשרות במשרד. המקרר במטבח היה מחולק לחלבי ובשרי, כל הכיבודים שהובאו למשרד נרכשו ממקומות ששמרו על כשרות. הכל נעשה מתוך כבוד הדדי וללא ויכוחים.

בנוסף, את תפילת הדרך בטיולים היא אף פעם לא שכחה.

שנים רבות יפה הייתה בוועד העובדים, מכשיר שדרכו יכלה לתמוך בעובדים ובצרכיהם.

עבדה ישירות מול יחידת הרווחה בירושלים והייתה הפה של העובדים מולם.

היא ריכזה את נושא קניית השי לעובדים בחגים ואחראית על חלוקתו.

ניתן לומר כי יפה הייתה אהובה על כולם והשאירה חותם בלב רבים שנעזרו בה.

"יום העבודה" של יפה לא הסתיים במשרד.

את שעותיה הפנויות הקדישה לניזקקי העיר. היא הייתה תחנה מרכזית דרכה היו עוברים בגדים, ריהוט משומש, כלי בית ומטבח. היא הכירה אישית את העמותות השונות בעיר ובתי התמחוי, והייתה כתובת להרבה אנשים ואף הספיקה לטפל באופן אישי בבני שבט המנשה שהגיעו לעיר.

יפה ז"ל פרשה מהעבודה בשנת 2008, אך מעולם לא עזבה את העובדים והגמלאים.

היא המשיכה לעבוד כמתנדבת, והגיעה למשרד אחת לשבוע כדי לשמור על קשר אישי עם כל הגמלאים שפרשו במהלך השנים.

שיחות ארוכות בטלפון והתעניינות בשלומם ובשלום בני המשפחה נתנו לגמלאים את ההרגשה שלא שכחו אותם. היא העבירה פניות בעת הצורך ליחידת הרווחה ולא שכחה לברך אישית כל אחת ואחד בערבי שבת וחג.

יפה הייתה האחראית הבלעדית על טיולי הגמלאים במחוז: רשימות, מקומות ישיבה, קשר עם הנהגים והמלונות ובעיקר הקשר החם עם הגמלאים שאותם ראתה פנים מול פנים.

יפה הייתה אהובה על כולם ורבים מוקירים את מעשיה שהיו נתינה אחת גדולה לאחרים החבים לה תודה עמוקה.

אין ספק שיפה חסרה לכולם.

יהי זיכרה ברוך.

כתבו אמנון רוטר ושוש רוזן