דודה יקרה שלי. דניה, אחייניתה של יפה קריספיל

מלות הנצחה מאת דניה ישועה. נאמרו במהלך האזכרה לשנת פטירתה הראשונה, 28.7.22

דודה יקרה שלי.

לא הצלחתי למצוא מילים כשהלכת.

לא הצלחתי למצוא מילים ולחבר משפטים כדי להספיד אותך. אני, אשפית המילים.

כבר שבוע שאני יושבת מול דף ריק והמילים מסרבות להכתב.

גם היום, אחד עשר חודשים מלכתך, אני לא יודעת איך. זה עדיין לא נתפס.

איך אוספים מילים ראויות מספיק כדי להביע כלפייך את כל מי שאת עבורי,

ועבורנו.

את קראת לי "דנדון", היחידה שהתמידה בשם הזה גם כשעברתי צפונה לגיל ארבעים.

את תמיד קיבלת אותי במאור פנים, עם חיבוק גדול ועיניים צוחקות.

את תמיד נתת לכל אחד ואחת תחושה שהם הכי מיוחדים ואף פעם לא שכחת.

ימי הולדת, אירועים, היו אצלך מסומנים ביומן, ולדעתי גם חרוטים בלב.

אין יום הולדת שלא ברכת אותי, גם בימים ששיחות לחו"ל עלו הרבה כסף, צלצלת תמיד, עם הקול החם שלך והחיוך שנשמע למרחקים גם בטלפון.

פעם היית מברכת אותי שאתחתן, ולי זה תמיד הפריע, אבל לא לכל דודה העזתי לענות.

אתך הייתה לי שיחה, והסברתי, ומאז ברכת אותי תמיד רק ש"תהיי מאושרת" ו"תעשי רק מה שעושה לך טוב" כי מה יכול להיות יותר חשוב מאושר והגשמה? וידעתי שזה לא תאם את השקפת עולמך, אבל לך היה חשוב לתמוך בי ולי זה היה שווה ערימות של זהב.

הדודה שלי המפנקת, הבשלנית והאופה, הבלבוסטית שהייתה קמה בחמש, מרימה סירים, משאירה ירקות על השולחן ליוסי שיחתוך אותם במומחיות כל אחד לפי החיתוך הנדרש, ותיק תק גומרת הכנות לשבת תוך ארבע חמש שעות, כדי להתפנות לכל העיסוקים האחרים והרבים שלך....

האשה שלעולם לא מפסיקה, לעולם לא מפספסת אף אירוע, נוסעת לכל קצוות הארץ לשמח ולהפתיע, כי מי מצפה מאשה דתיה לנטוש הכנות לשבת ולהגיע לבר מצווה בבית כנסת בירושלים? אבל היא הגיעה.

לכל אחד הייתה טורחת להכין את המטעמים שאהב.

לרבנו נועם, דג טונה ברוטב ללקק אצבעות, ל"מוטי כפרה" חובה כבד קצוץ.

לדקלה, לנכדים, לביבות וקציצות, בתיבול עדין שילדים אוהבים.

לי תמיד הכינה קופסה עם עוגיות "שושנים" כל יומולדת. גם כשלא היה בכלל זמן, איכשהו פתאום שלפה קופסה שנסעה איתה בשני אוטובוסים, רכבת, ואיזה ארבע חמש שעות - הדודה המרגשת שלי שכלום לא קשה לה, ותמיד יש לה איזה "נעביבס" כזה ש

עושה לי קווץ בלב וחם בנפש, כמה אהבה ועוצמה יש בביס של עוגיה.

בכל מקום בו הייתה, הטביעה את חותמה, בעבודה, בהתנדבות, כמשגיחה במבחנים שהייתה עוזרת להרגיע תלמידים לחוצים בעזרת מילה טובה, שיצליחו.

בכל מקום, ובמיוחד אצל אמא שלי.

האחיות לבית אילוז היו מגובשות, כאלה שנפגשות כל הזמן, נסעו ביחד לביקורים ואירועים. כשהייתי מגיעה הביתה, בקבוע אמא בטלפון. מבט לאבא שלי, לא היה צורך לשאול עם מי היא בטלפון, רק: "עם איזה אחות?".

לפחות פעם ביום ולפעמים יותר. שיחות נפש, תוך כדי בישולים, ו"יווווווו איך הזכרת לי את התבשיל של העדשים" ו"איזה תבלינים את שמה" ו"שמעת על המבצע בסופרפארם", ביניהן, היה מאגר מידע מטורף - של מתכונים ותרופות סבתא וסיפורים מצחיקים.

אני בכלל לא יכולה להתחיל להבין אבל מהסוג שאמא שלי חווה. ג'ולי הייתה אחות, אבל היא הייתה גם אחות-נפש, אחות-תאומה, כזאת שחולקים איתה הכל. התייעצויות של שעות, תרפיה של אהבה, ביחד צוחקות, ביחד בוכות, הכל ביחד.

אני יודעת שאמא שלי קמה כל בוקר ומתה לדבר איתך, לשמוע את הצחוק שלך, את השאלות שלך. אני יודעת שאין הדלקת נרות בלי שיחה איתך, אין סשן בישולים שבו הלב לא מתרסק כי את כבר לא שותפה מעורבת.

אמא שלי שזוכרת כל יום קשה שעברת, שבאה איתך לכל הבדיקות כי לא אהבת דקירות, שהחזיקה לך את היד, שליטפה אותך וחיזקה אותך, אמא שלי עם האמונה שחלקנו כולנו, שתצאי מזה ותחזרי אלינו במלוא הכוח. היא נשארה יתומה מאחותה, מתאומתה.

אין לי מילים מתאימות לגודל הבור שנפער לה בלב, לה ולכולנו.

אם יש קורטוב של נחמה, זה במה שנוכל לרשת ממנה.

ג'ולי דודתי האהובה, ממך ירשנו מורשת של נתינה, של אחריות הדדית, של אהבת הזולת ואהבת השונה, של חיוך מרפא, מילה טובה, של היכולת לראות את הצורך ולעשות חסדים פשוטים.

מהטמה גנדי אמר:

"מעשי החסד הפשוטים ביותר הם עוצמתיים בהרבה גם מאלף ראשים המשתחווים בתפילה"

אצלך, מעשי חסד היו דבר שבשגרה. הלוואי ונצליח כולנו לקחת ממך את הלפיד ולפזר חסדים קטנים שאת כבר לא תספיקי.

אוהבת אותך ומתגעגעת, דנדון שלך.